תחרות מילה במקום- מקום ראשון בסיפור קצר- דיקלה דיקשטיין
מקום ראשון, סיפור קצר / דיקלה דיקשטיין
"זכרי כל פסיעה, כל צעד. שאפי לקרבך את הריח, את האוויר, את המראות. אל תחסירי דבר, אל תשכחי את הצעדים האלו, אולי זו הפעם האחרונה שתלכי בה. אולי. ואולי לא?" אלו הקולות שלי.
אני בוחרת ללכת דרך גן הילדים. כל כך הרבה שעות ביליתי פה, בדמיונות, משחקים ושירים. כאן התאהבתי באקורדיון, כאן אכלתי כל חורף קליפות תפוזים מסוכרות שהכינה רחל, עוזרת הגננת, כאן התפלשתי בחול ומכאן חזרתי כל יום הביתה.
אני ממשיכה ללכת.
הנה הבית של משפחת קדוש. את הבית הזה הייתי מנקה בכל יום שישי כסטודנטית. מבריקה חלונות, מטאטאת רצפה, שופכת מים וגורפת, מסירה אבק ולבסוף מקבלת את שכרי מידי סמדר שהיתה מודה לי בחיוך טוב, שמחה שהפקידה את הבית בידי החרוצות.
מולו הבית של משפחת מאור, ביליתי פה כל כך הרבה! הבית חסר אור אחרי שנפטרה יהודית, אם המשפחה..
כאן גֵדם עץ השיטה שנתן צל, וחשבתי שאבכה בכל פעם שאעבור דרכו ואראה בחסרונו, ואחרי הפעם השלישית בה עברתי כבר לא היו בי דמעות...
והשכונה שלי.. משפחת אלדר, אדלר, סלוצקי... שיחות נפש עם אורית על אהבה, על התבגרות, היינו משתזפות על גג הבית וחולמות על בית משלנו. בלילות חמישי יוצאות לחלק עוגות לחיילים בבסיסים שסביבנו.
והנה הבית שלי. גינה פורחת מקיפה אותו, פרחים מרהיבים, עצי פרי שופעים, דשא מטופח. אני נזכרת בכל מה שעבר עלינו בבית הזה. המריבות עם האחים, ארוחות שבת, ריח מרק העגבניות ביום חורף קר, הסוכה הגדולה במרפסת, הפרידה של ההורים... הייתכן שזו הפעם האחרונה שאראה אותו? החיילים כבר ממתינים בבית, מאיצים בכולנו לצאת. הדמעות שזלגו בעדנה שוטפות את העיניים והלב עדיין מסרב להאמין.
סוף הדרך.